באמת שהייתי יכול לספר לכם שמגיל צעיר תמיד אהבתי צילום ואנימציה,אבל מה לעשות, זאת לא האמת.
זה קרה הרבה יותר מאוחר, ואחרי שני אירועים מכוננים.
האירוע הראשון קשור בפציעה. בלי לפרט יותר מדי ובלי לעסוק בזיכרונות כאובים,
נפצעתי במהלך שירותי הצבאי הסדיר. פציעה כואבת שגם גרמה לי להתמודד בגיל צעיר
עם אתגרים גופניים ונפשיים. נעצור כאן.
האירוע השני הוא משמח יותר, טיול לדרום אמריקה לאחר השירות הצבאי שנת 1992.
במהלך הטיול פגשתי בחור ישראלי חביב ומיוחד, אבל לא כל כך מחובר למציאות.
בעוד כולנו השתמשנו במצלמת סטילס פוקט זולה והגנו עליה בחירוף נפש מפני המקומיים,
הבחור הסתובב לו בלי חשש עם מסרטת וידאו יקרה.
וזה לא הכל, הוא גם נתן לכל מי שרצה או לא רצה, לצלם כיד המלך.
ג'ונגלים, ביצות, אגמים, הרים, חיות... הכל הולך.
אני התאהבתי במצלמת הוידאו בצורה הפרימיטיבית ביותר.
עד אז לא הכרתי שום מכונה שמצליחה לצלם ומיד אחר כך מאפשרת לצפות בתוצאה.
כאמור, 1992.
מצאתי את עצמי מצלם ללא הפוגה. וכשחזרתי לארץ ידעתי שארצה ללמוד קולנוע.
למרות שכבר החלמתי מהפציעה, ועברתי טיול ארוך ומהמם בדרום אמריקה,
עדיין היו לי כמה עניינים לא סגורים עם הפציעה. כעסתי והאשמתי אנשים,
כעסתי והאשמתי את עצמי. זה היה הכי גרוע.
את הסרט הראשון שלי בלימודים הקדשתי למעשה לסיפור הפציעה שלי, והתחושות הקשות
בעקבותיה. אני לא עומד להשאיר כאן קישור לסרטון. גם נפטרתי מאז מכל העותקים.
אני רק זוכר שגם המורים וגם חברי לכיתה מאוד אהבו את הסרט.
אבל אז קרה דבר מוזר, אני לא התחברתי.
זה היה נראה לי סרט מאוד עצוב וזועם, ואני באורח פלא כבר לא כעסתי בכלל.
הרגשתי שסגרתי מעגל והתנקיתי. הסרט הזה כבר לא מייצג אותי.
לעומת זאת, מאוד התאהבתי במקצוע. כתיבת תסריטים, בימוי, צילום, עריכה,
את הכל עשיתי בשמחה גדולה ועד היום אני אוהב את המקצוע הזה. מקצוע הפקת הסרטים.